המכון למורשת בן-גוריון חושף לראשונה מסמכים היסטוריים: 91 שנים לפני גל האנטישמיות העולמי של ימינו, בן-גוריון כבר זיהה את הסכנה ליהודים וסימן את הנגב כפתרון
לציון 53 שנים לפטירתו של דוד בן-גוריון, חושפים המכון למורשת בן-גוריון וארכיון בן-גוריון לראשונה שני מכתבים היסטוריים שכתב בן-גוריון לשופט היהודי-אמריקאי לואי ברנדייס, בשנים 1934 ו-1935, עוד 13 שנים לפני הקמת המדינה. במסמכים מתריע בן-גוריון מפני התפשטות האנטישמיות בעולם, מזהיר כי יהודים עלולים להיאלץ לעזוב את ארצותיהם, ומציג תפיסה אסטרטגית מרחיקת ראות: כדי להבטיח את עתידו של העם היהודי, יש להרחיב את יכולת הקליטה של הארץ ולפתח את הנגב. עתודת הקרקע הגדולה האחרונה, שבאמצעות מים, התיישבות ועבודה יהפוך למרחב שיאפשר קליטת מיליוני יהודים.
ביום שני, 16 בנובמבר 2026, יצוין יום האזכרה הממלכתי לציון 53 שנים לפטירתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון ז"ל. לציון יום האזכרה, חושפים המכון למורשת בן-גוריון וארכיון בן-גוריון שני מסמכים היסטוריים בעלי משמעות מיוחדת גם במציאות של ימינו: מכתב שכתב בן-גוריון לשופט לואי ברנדייס ב-5 בינואר 1934, ותזכיר נוסף ששלח אליו ב-4 ביוני 1935, שכותרתו 'בעיית הקרקע ביחסה המיוחד לנגב ולאילת'.
שני המסמכים, שנכתבו 13 שנים לפני הקמת מדינת ישראל, חושפים כיצד בן-גוריון זיהה והבין כבר בשנות ה-30 את הסכנה הנשקפת לעם היהודי מהתגברות האנטישמיות באירופה ובעולם, ובמקביל הבין כי לצד המאבק המדיני על זכותו של העם היהודי לבית לאומי, נדרשת היערכות מעשית שתאפשר לקלוט עלייה רחבת היקף. בקריאה עכשווית, על רקע התגברות גילויי האנטישמיות, ההסתה והעוינות כלפי יהודים וישראלים במדינות רבות בעולם, דבריו מקבלים משמעות מצמררת ורלוונטית במיוחד.
המסמכים הנחשפים בארכיון בן-גוריון הם פרי שיתוף פעולה בין המכון למורשת בן-גוריון לבין מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומפורסמים לראשונה במסגרת ציון יום האזכרה. השבוע, יתקיים הטקס הממלכתי הרשמי בגן הלאומי אחוזת קבר בן-גוריון במדרשת בן-גוריון, בהובלת המערך לטקסים ולאירועים ממלכתיים ובמעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג, נציגי ממשלה, נציגי כוחות הביטחון השונים, חברי קיבוץ שדה בוקר, משפחת בן-גוריון, תושבי המועצה האזורית רמת הנגב ועוד.
מנכ"ל המכון למורשת בן-גוריון, איתן דוניץ מסר "הקריאה במסמכים האלה, שנכתבו לפני 91 שנים, מטלטלת דווקא בגלל הרלוונטיות שלהם למציאות שלנו היום. בן-גוריון ראה ב-1934 את התפשטות האנטישמיות באירופה. התהליך הזה חיזק את ההבנה שבן-גוריון פיתח כבר קודם – שהעם היהודי אינו יכול להפקיד את עתידו בידי אחרים. בן-גוריון כמו בן-גוריון לא הסתפק באזהרה או בזיהוי תהליכים. הוא שאל מה אנחנו צריכים לעשות כדי להבטיח שליהודים יהיה לאן להגיע, היכן לחיות ואיך לבנות את עתידם. התשובה שלו הייתה מעשית ונועזת: להרחיב את יכולת הקליטה של הארץ ולפתח את הנגב. מבחינתו, הנגב לא היה פריפריה או חלום לעתיד הרחוק, אלא מפתח לעתידו של העם היהודי. גם היום, מול האתגרים הביטחוניים, החברתיים והדמוגרפיים של ישראל, החזון הזה מזכיר לנו שמדינה אינה רק מקום מפלט, אלא קודם כול כלי למימוש האחריות המשותפת לבנות כאן חברה חזקה, יוצרת ובעלת עתיד".
במכתבו הראשון לברנדייס, בינואר 1934, מתאר בן-גוריון את התפשטות התעמולה האנטישמית באירופה, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הוא כותב "בעת ביקורי הקצר באנגליה ובצרפת ראיתי את גרעין הפרופגנדה המורעלת של הנאצים נגד היהודים הולך ומתפשט לאט לאט, כמעט בלי שיורגש, אבל קיים בשתי הארצות האלו".
בן-גוריון לא ראה בכך תופעה מקומית או חולפת. הוא זיהה את האנטישמיות כתופעה שעלולה להתפשט הרבה מעבר לגבולות גרמניה, והבין כי העם היהודי אינו יכול לבסס את עתידו על ההנחה שמדינות העולם יבטיחו את ביטחונו. מתוך ההבנה הזאת הוא מציב במרכז את שאלת העלייה ואת יכולתה של הארץ לקלוט את היהודים שייאלצו לעזוב את ארצותיהם.
במכתב הוא מנסח שני תנאים שצריכים לעמוד לנגד עיני ההנהגה הציונית "צרות העם היהודי" ו"כושר הקליטה של ארצנו "מבחינתו, לא די להכיר במצוקת היהודים או לקרוא להם לעלות ארצה. יש לבנות תשתית כלכלית, תעסוקתית והתיישבותית שתאפשר להם להגיע ולבנות כאן את חייהם. הוא אף קובע כי באותה עת הארץ מסוגלת לקלוט 50 אלף יהודים בשנה, ומתריע כי אם לא ייערכו לכך בזמן, עלול העם היהודי לשלם מחיר כבד.
מעט יותר משנה לאחר מכן, ביוני 1935, בן-גוריון כבר עובר משאלת העלייה לשאלת המעשה: היכן ניתן יהיה לקלוט את מאות אלפי היהודים ואולי מיליונים בעתיד. בתזכירו לברנדייס הוא פותח בקביעה "בעיית הבעיות בארץ ישראל בשעה זו היא בעיית הקרקע".
בן-גוריון התריע כבר אז כי "גבולות ההתיישבות בארץ הגיעו לאחרונה כמעט לסף התמלאותם" , והזהיר כי ללא הרחבת שטחי ההתיישבות, "אי אפשר יהיה לקלוט בארץ את כל היהודים הנאלצים או עלולים לעזוב את ארצותיהם" . הוא הבין כי המשך גידול העלייה מחייב לא רק היערכות לקליטת העולים, אלא גם חשיבה מחודשת על עתידה הגיאוגרפי של הארץ ועל האפשרות להרחיב את שטחי ההתיישבות היהודית.
הפתרון שזיהה היה הנגב. מרחב עצום שכמעט אינו מיושב, ושבעיניו טמן בחובו פוטנציאל אדיר לעתיד העם היהודי. "עיקר חשיבותו של הנגב הוא בעובדה, ששטחים גדולים ריקים הם מאין יושב, פשוטו כמשמעו", כתב בן-גוריון, והוסיף כי באמצעות קידוח בארות ניתן יהיה "ליצור התיישבות המונית צפופה, שלא תיתכן בשום מקום אחר בארץ ישראל המערבית".
מבחינתו, הנגב לא היה שטח מדברי מרוחק או אזור הנמצא בשולי הארץ, אלא עתודת הקרקע הגדולה שיכולה לשנות את כללי המשחק ולאפשר את הרחבת ההתיישבות היהודית בהיקפים משמעותיים. הקרקע והמים היו בעיניו המפתח להפיכת המרחב המדברי לאזור של חיים, עבודה והתיישבות, וליצירת מענה מעשי למצוקת היהודים ולצורך בהרחבת הבית הלאומי.
את חזונו סיכם בקביעה כי פיתוח הנגב נועד "להגדיל את כושר הקליטה של הארץ" , ובכך לאפשר את קליטתם של יהודים נוספים לנוכח הגידול הצפוי בעלייה היהודית ומצוקת יהודי אירופה.
בעוד בן-גוריון מתאר את מצוקת הקרקע ואת הקושי להרחיב את ההתיישבות היהודית בשטחים המיושבים, הוא מזהה בנגב עתודת קרקע עצומה שיכולה לשנות את כללי המשחק. לא מדובר מבחינתו בשטח מדברי מרוחק או בשולי הארץ, אלא במרחב בעל חשיבות מכרעת לעתיד העם היהודי. הנגב, הקרקע והמים הופכים בתפיסתו למענה מעשי למצוקת היהודים ולתנאי להקמת בית לאומי שיוכל לקלוט אוכלוסייה גדולה.
אחד המשפטים המזוהים ביותר עם תפיסתו המעשית של בן-גוריון מופיע גם בהקשר הזה: "אם נמציא את המים – נמצא את הארץ". בן-גוריון הבין שהמכשול המרכזי לפיתוח הנגב אינו בהכרח המחסור בקרקע, אלא היכולת האנושית והטכנולוגית להפוך שטח מדברי למרחב של חיים, חקלאות, עבודה והתיישבות. זהו חזון שלפיו עתידו של הנגב אינו מוכתב על ידי תנאי הטבע, אלא תלוי ביכולתו של האדם ליצור ולפתח.
בן-גוריון לא הסתפק בחזון כללי. הוא סימן את מפרץ אילת ועמק הערבה כבעלי חשיבות כלכלית, מדינית ואסטרטגית, והציע כבר ב-1935 להקים סמוך לאום רשרש יישוב יהודי חלוצי של 50–100 מתיישבים, שיעסקו בחקלאות ובדיג. הוא אף חזה את חשיבותה העתידית של אילת כנקודת חיבור בין אירופה לאסיה וכמרכז מסחרי וכלכלי.
את התפיסה כולה סיכם במשפט: "עתידנו קשור בהתיישבות חקלאית גדולה בנגב ובפתיחת פתח לעבודה ויוזמה של יהודים על פני הים, ויפה שעה אחת קודם".
91 שנים לאחר כתיבת התזכיר, וכשגלי אנטישמיות חדשים מטלטלים קהילות יהודיות ברחבי העולם, המסמכים מאפשרים להתבונן מחדש בשאלה שבן-גוריון הציב כבר אז: כיצד מבטיחים לעם היהודי עתיד בטוח ועצמאי. תשובתו לא הסתכמה בהקמת מדינה או בהכרה בזכות היסטורית. היא כללה גם אחריות לבנות אותה, לפתח את משאביה, להרחיב את גבולות ההתיישבות שלה וליצור בה אפשרויות ממשיות לחיים, לעבודה ולקליטת יהודים מכל העולם.
