"ההצגה של מיסיס לורה", הוא ספר הביכורים של חנה קב רוט. רוט, חברת קיבוץ עין גדי לשעבר ותושבת הרצליה כיום, חיברה קובץ סיפורים המכניס את הקוראים לעולם שהיה ואיננו עוד – ארץ ישראל היפה, העובדת, השרה, בזמן שהיה קיבוץ, עם אספות, פינת חי ובתי ילדים הומים. הגם שהסיפורים מתרפקים על ישראל הישנה והטובה של פעם, לא נעדר מהם קולו של הילד המנודה, המוכה או המהגר.
לרכישה כנסו לכאן
רוט מעידה כי לאחר שיצאה לגמלאות התפנתה לכתוב את הסיפורים, אך הם היו טמונים בה שנים רבות: "לפעמים נדמה לי שהסיפורים הכתיבו את עצמם, ופשוט השתמשו בידי הרושמת או המקלידה."
האם לדעתך יש חוט מקשר בין הסיפורים?
בדיעבד ראיתי שיש כמה נושאים חוזרים בסיפורים: רגשי אשמה, החמצה, ותחושה של פער בין הגלוי לעין לבין הסמוי בלב. בהרבה ספורים קיימת דילמה הנפתרת באופן שהפתיע אותי עצמי.
בסיפוריה עוברת חנה בין הקיבוץ, למושבה ולשיכון, תוצאה של חיים מגוונים ועשירים "נולדתי בקבוצה שהתעתדה לאייש את קיבוץ "בארות יצחק" שהיה מול רצועת עזה ונהרס במלחמת השחרור. כשהייתי בגיל שלש עברו הורי לכפר הילדים מאיר שפיה, שם היו מדריכים. בגיל תשע עברנו להרצליה, שאז עוד הייתה מושבה. עם גרעין נח"ל הצטרפתי לקיבוץ עין –גדי. הייתי חברה בו עשר שנים ושבתי להרצליה, שהפכה בינתיים לעיר".
האם המעברים האלו השפיעו גם על התמה של עזיבת המקום, שעולה לא אחת בסיפורייך?
"עזיבת הכפר בו גדלתי עד גיל תשע, הייתה בשביל חוויה טראומטית. שנה שלמה בכיתי בלילות מגעגועים. העזיבה השנייה הלא קלה הייתה עזיבת קיבוץ עין גדי. אהבתי את הקיבוץ. עזבתי מסיבות אישיות שלא נוגעות לקיבות, שעד היום שמור לו מקום חם בליבי."
לצד האהבה הגדולה לקיבוץ, לנוסטלגיה לתקופה את מעלה גם לא מעט ביקורת עליו בסיפוריך. כיצד את רואה את התקופה הזו כיום?
"איני מאלה החושבים שפעם היה נהדר והיום נורא ואיום. עם זאת, נדמה לי שהקיבוץ השיתופי היה אחד ממפעלי הציונות הנפלאים ביותר. יש לי הרבה ביקורת עליו אבל גם אהבה עמוקה והערכה."
האם לדעתך עוד קיימת חוויית הישראליות שאת מציירת בסיפוריך?
"ההוויה המתוארת בסיפוריי אינה קיימת היום. כל העולם משתנה במהירות עם הטכנולוגיות החדשות, אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות. אבל הדברים הבסיסיים בהם עוסקים הסיפורים: רגשות אהבה, קנאה, אכזבה, ידידות, משפחה, דילמות שהחיים מזמנים, אלה לא השתנו. אדם הוא אדם הוא אדם.
