לאחרונה התגלו עצמות מריון מצוי רבות, בשדות החקלאיים הקדומים של הביזנטים בנגב. שרידים אלו מהווים עדות ביולוגית ראשונה להיקף החקלאות שפרחה בצפון הנגב לפני כ-1,500 שנים, וצבעה את המדבר בירוק.
המריון, מכרסם נפוץ מאוד בישראל שאורכו אינו עולה על 15 ס"מ, שגשג כאן עוד מהתקופה הביזנטית, זאת על פי ממצאים שהתגלו באיזור הנגב, בשדות החקלאיים הקדומים של הביזנטים בנגב. בימים עברו, חלק מאדמות הנגב היו ירוקות ופורחות תודות לחקלאות המשגשגת, והתנאים אפשרו למכרסמים הזעירים להתקיים. פרופ' גיא בר עוז מאוניברסיטת חיפה, שעמד בראש הפרויקט לבחינת קריסת הערים הביזנטיות בנגב, הסביר: " המשמעות היא שהחקלאות הביזנטית הייתה כה מפותחת עד שהיא שינתה את התפוצה של מגוון המינים במדבר".
במאות השלישית עד השביעית לספירה, התקופה בה שלטו הביזנטים בישראל, הוקמו יישובים ביזנטיים ברחבי הנגב, שננטשו במהלך המאה השביעית עם תחילת תקופת השלטון האיסלאמי. העדויות הארכיאולוגיות, לצד כתבים היסטוריים שנמצאו בנגב מספרים על חקלאות מתקדמת וענפה באותה התקופה; שרידים של טרסות ומפעלי השקיה ואגירת מים, ועוד. עם זאת, יש לציין שמעולם לא נמצאה עדות ביולוגית לעושר החקלאי המדובר – עד היום.
ד"ר ליאור וויסבורד, ד"ר יותם טפר, פרופ' גיא בר עוז ותלמידת המחקר טל פריד מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה, ערכו מחקר ארכי-זיאולוגי בהלכו מצאו סוף סוף את העדות אותה חיפשו – שרידי עצמות שהתגלו בשובכי יונים עתיקים שהוקמו בלב השדות החקלאיים העתיקים. תוצאות המחקר התפרסמו בכתב העת של החברה המלכותית הבריטית למדעים.
עצמות המכרסמים הרבות שנתגלו כללו עצמות גרבילים ומריונים גם יחד. כידוע, האתרים בהם נמצאו העצמות, הינם אזורים שכיום ממוצע הגשם לשנה עומד על 200 מ"מ. הקרקע בכל אזורים אלו הינה יבשה ונודדת, ולכן לא אמורים להימצא בה מריונים. החוקרים מסבירים, הממצא שלנו מעיד על כך שהחקלאות הביזנטית הייתה כה מפותחת באזור, עד שהיא שינתה לחלוטין את תפוצת המינים בנגב. המשמעות היא שבאותה תקופה, אזורים שכיום הם צחיחים היו ירוקים, פורחים ומניבים יותר. העובדה שאנחנו מוצאים את עצמות המריונים בתקופה שאחרי נטישת השדות מראה שהשינוי הסביבתי היה כה רב, עד שגם אחרי הנטישה לקח לנוף זמן להפוך להיות צחיח. זה מראה על מידת השפעתה של החקלאות הביזנטית שהמשיכה להשפיע על הטבע גם זמן רב אחרי שננטשה".
על פי דבריהם, ייתכן מאוד שהאקלים באותה תקופה היה גשום יותר, ואפשר לחקלאות לפרוח באזורים אלה. ואמנם, עדיין נדרשו טכנולוגיות מתקדמות ויוצאות דופן על מנת לאגור את המים, לטייב את השדות וליצור סביבה חקלאית. פרופ' בר עוז סיכם, "זו הפעם האחרונה שהתקיימה חקלאות בנגב עד להתחדשות הציונות וההתיישבות בנגב עם חזון בן-גוריון. אנו ממשיכים לחקור את שרידי התקופה בסקרנות ובהתרגשות מתוך ציפייה להמשיך ולגלות מה היו הגורמים והתהליכים שהביאו לקריסת החברה הביזנטית בנגב. אנחנו עדיין לא מבינם למה המערכת החקלאית שהקימו כשלה. זהו נושא שהוא מאוד רלוונטי גם להיום, בעיקר בעידן של שינויי אקלים והצורך להתאים את עצמנו לתנאי הסביבה המשתנים שמביאים להתפשטות המדבריות בעולם".
