ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתח אמש (רביעי, 1/05 ) בבאר שבע בעצרת מרכזית שהתקיימה במשכן לאמנויות הבמה .
במסגרת העצרת שהנחה ד"ר אבשלום קור נשא דברים ראש העיר רוביק דנילוביץ'. לאחר מכן הדליקו 6 שורדי שואה, תושבי העיר נרות לזכרם של הנספים. השנה הדליקו את הנרות: אבלוניק לינה, אונטרמן מרים, אלוש שמעון, הירש זליג, שולט יוסף, שוסטר גוסטה אודל.
בתום הדלקת הנרות, רב העיר וראש אבות בתי הדין הרב יהודה דרעי שליט"א קרא פרק תהילים, נאמר קדיש ע"י הרב ישראל חדאד שליט"א ואל מלא רחמים נאמר ע"י יוסף פוירליכט, תלמידי תיכון מקיף ג' העלו את מסכת: "הו מאדרה" – סיפור אהבה באושוויץ. הטרגדיה של קהילת יהודי סלוניקי שזורה בסיפור אהבתם הבלתי אפשרי של עליזה ועובדיה, שהחל דווקא במקום שבו המוות מרחף מעל ראשם, במחנה ההשמדה-אושוויץ.
במבואת המשכן הוצגה התערוכה "השואה והתקומה במשיכת מכחול" של שורדי שואה חברי ארגון "עמך" ב"ש ובני הדור השני . במסגרת פרויקט "לכל שם יש נר" להנצחת קורבנות השואה הדליקו המשתתפים באירוע נר נשמה הנושא תווית עם שמו ופרטיו של אדם שנספה בשואה.
נאום ראש העיר רוביק דנילוביץ', אמש, בעצרת המרכזית:
ניצולות וניצולים, לוחמות ולוחמים, מכובדיי.
האנושות במבחן הזמן.
80 שנים חלפו מתחילתה של מלחמת העולם השניה.
המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות.
מסע הציד המטורף של בני אדם, צמאי דם, שרצח, טבח והשמיד שישה מיליון מבני עמנו. ברגע, בנקודת זמן אחת.
המפלצת הנאצית, הפכה את רצח העם לתוכנית עבודה יומיומית. ממש כך, בכל יום השגרה היתה לקום ולהרוג: ילדים, נשים, מבוגרים. בכל שניה, דקה, שעה: רצח, טבח, הרג.
לאורך השנים, עם הזמן, אני מביט בעיניהם של ניצולי השואה, עמוק לתוך עיניהם, מבלי לשאול.
מנסה רק להבין, אך לא מצליח. השתיקה שלהם רועמת, העיניים זועקות.
בחלוף הזמן, המחשבה מתעתעת. בי, בנו.
היא נודדת בין דימיון למציאות.
על מה חשבו אז, בזמן אמת, הילדות והילדים? מה העלו בדימיונם, בשעה שהמציאות האכזרית לא ריחמה עליהם?
דימיון מול מציאות.
והזמן לא עוצר. הילדים שנלחמו כדי לחיות, אלה שהתקיימו מפת לחם במשך כמה ימים, מי שנאבקו בקור המקפיא ללא שמיכה חמה, לבד בלי הורים, שרדו לבסוף את התופת. הם ניצחו! עלו ארצה, היו שותפים בהקמתה של המדינה היהודית, הפכו להורים, לסבים ולסבתות,
עם ילדים, נכדים ונינים.
וכך, ברגע אחד, האחריות לסיפור ההיסטורי, של העם שלנו, עוברת אלינו. הדור שלא היה שם. המחויבות שלנו לשאת את הלפיד, לדבר, לתעד ולספר את הסיפורים כפי שקרו באמת, במציאות.
עכשיו, בזמן הזה, אני תוהה מה עובר בראשם של הילדים
של היום. הילדים הרכים שלנו, שנולדו כאן, בארץ שלנו.
במדינת ישראל. אלה שזוכים, ברוך השם, מהשפע ומכל הטוב והמתוק שארצנו הטובה מעניקה להם.
הם שנולדו לעולם טכנולוגי עשיר, של משחקי מחשב, כאלה שהופכים מציאות מדומה לכאילו מציאות. על מה הם חולמים? מה הם מדמיינים?
האנושות במבחן הזמן.
זה הזמן שלנו: הורים, אחים ואחיות, קרובי משפחה וחברים. במרוץ החיים של כל אחת ואחד מאיתנו, בואו ניקח חצי שעה בלבד, חצי שעה אמיתית – לא וירטואלית, מעולמם העמוס במידע של הילדים ונספר להם, פשוט נספר להם את סיפורי הגבורה של הילדים של פעם.
לצערנו ולכאבינו, ניצולות וניצולי השואה, אלה שהיו פעם ילדים, הולכים ומתמעטים. הזמן לא פוסח גם עליהם.
כל עוד הם כאן איתנו, יש לנו מחוייבות מוסרית להקשיב להם. בואו ניתן לילדים ולבני הנוער לשמוע אותם, לגעת בהם, להרגיש אותם ולחבק את גופם.
לרגע אחד, במציאות. על אמת.
אחרי הכל, העם שלנו ניצל מהשמדה. את זה, אולי בלתי אפשרי להסביר לילדים של היום, אבל חובה לעשות זאת.
במציאות אחרת, לא היינו פה. כולנו.
אז בואו ביחד ננצור את הזמן. נדבר ונספר, נזכור ונזכיר.
זה קרה לעם שלנו, בעולם שלנו. רק לא בזמן שלנו.
זה התרחש במציאות, לא בדימיון. זה הזמן ואנחנו,
אנחנו והזמן!
הבוקר (חמישי, 2/5) באנדרטת השואה הסמוכה לבית "יד לבנים", נערך טקס זיכרון לשואה ולגבורה בביצוע תלמידי בית הספר התיכון מקיף א'. בטקס הוצגה המסכת "המלחמה שבתוך המלחמה" .
אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה הופקו על ידי המחלקה לאירועים בעיריית באר שבע.
