הנחל שאזור התעשייה והנמל הקיפו שנים עבר שיקום ממושך, והשיט בו חודש ב-2020. לצד הציפורים וצבי הביצה, מסמכי איגוד הערים חושפים תהליך ניטור מתמשך, כולל דוח חדש שמופיע באתר באוקטובר 2026.
אפשר לעמוד על הטיילת של פארק לכיש באשדוד ולראות עופות מים, עצים וספסלים ליד הנהר. קשה יותר לראות את מה שאפשר את התמונה הזאת: שנים של שיקום, מערכות שפכים, ביקורות בעסקים ודיגומים שחוזרים שוב ושוב. הסיפור של נחל לכיש אינו רק סיפור על טבע שהתקרב לעיר. הוא גם סיפור על עיר שנאלצה ללמוד איך לא לפגוע בטבע שכבר נמצא אצלה.
נחל לכיש נמשך לאורך כ-70 קילומטרים, אך רובו נחל אכזב. איגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד-חבל יבנה מסביר כי בשלושת הקילומטרים האחרונים, מגשר בני ברית לעבר הים, מי תהום גבוהים יוצרים מקטע רטוב במשך כל השנה. בקטע הזה מתערבבים גם השפעות הנגר העירוני והחדירה של מי הים, שמשנה את המליחות. זו אינה בריכה מנותקת מן העיר, אלא מערכת שקולטת השפעות מכל מה שסביבה.
בעבר שילם הנחל מחיר כבד על הקרבה לאזורי התעשייה ולמערכות הביוב. על פי התיעוד של איגוד הערים, השיקום המאורגן במקטע הקרוב לים החל בשנת 1996. הזרמות שפכים הופסקו, האפיק נוקה והגדה הדרומית טופחה. המהלך לא הסתיים ביום שבו הפארק נראה ירוק: התשתיות המשיכו להשתדרג במשך שנים, ובאוגוסט 2020 נפתח הנחל מחדש לשיט סירות לאחר תקופה ארוכה.
כאן כדאי לעצור על הבחנה חשובה. העובדה שסירות יכולות לשוט במקטע מסוים אינה אומרת שמי הנחל ראויים לשתייה או לרחצה, וגם לא שאיכות המים זהה בכל נקודה ובכל יום. לא מדובר בטענות זהות, והמסמכים הציבוריים אינם מאפשרים לטשטש ביניהן. נחל שעובר ליד ניקוז עירוני ותעשייה דורש מדידות חוזרות, ולא רק תמונה יפה מפארק מטופח.
ואכן, באתר איגוד הערים מופיעה סדרה ארוכה של פרסומי ניטור סביבתי. לצד דוחות קודמים, פורסם שם קישור למסמך "תוצאות דיגום קולי שנת 2026", המסומן בתאריך 4 באוקטובר 2026. עצם קיומו של דוח חדש הוא מידע חשוב לציבור, אך לצורך כתבה זו לא ניתן היה לקרוא ולאמת מתוכו את תוצאות המדידה המספריות. לכן אין מקום לקבוע על פיו שהמים "נקיים", "מזוהמים" או עומדים בערך סף מסוים.
גם העירייה עצמה מתארת מסלול של אכיפה, לא רק של גינון. בדף הטבע העירוני שלה מסופר כי היחידה לאכיפה סביבתית מיפתה בשלב מוקדם של פעילותה כ-450 בתי עסק שהיה צורך לבחון את השפעתם האפשרית על הנחל. העירייה מדווחת על ביקורות, מיפוי חיבורים לא תקינים וצעדי אכיפה שננקטו לאורך השנים. אלה נתונים היסטוריים שהרשות מפרסמת על פעילותה, ולא ספירה עדכנית של מפעלים מזהמים כיום.
מתחת למאמץ הזה מתקיימת מערכת חיה ממש. עיריית אשדוד מתארת קני סוף, מושבות של אנפות, צבי ביצה ועופות נודדים שמשתמשים בשפך כתחנת עצירה. היא מזכירה גם את הצב אדום-האוזן, מין פולש שעלול לדחוק את צב הביצה המקומי. מבחינת המטייל שמביט במים, שני הצבים עשויים להיראות דומים; מבחינת שימור הטבע, ההבדל ביניהם משמעותי.
לא במקרה הגדירה העירייה את נחל לכיש, חוף הים וחולות הדיונה כ"טבעת טבע עירוני". זו דרך להסתכל על אשדוד לא רק כאוסף שכונות, אזורי תעשייה ונמל, אלא גם כרשת של בתי גידול. אבל לטבעת הזאת אין חומה שמגינה עליה. מה שמתרחש במגרש תעשייתי, במערכת ניקוז או באזור בנייה יכול להגיע בסופו של דבר אל הנחל.
ההבחנה בין תכנון, אכיפה ותוצאה חיונית במיוחד לתושבים. פרויקט שיקום מוכיח שהושקעו מאמצים; סקר בעלי חיים מלמד מה נצפה; ודיגום מים מודד מצב מסוים במועד מסוים. שלושת הסוגים של מידע משלימים זה את זה, אבל אף אחד מהם אינו מחליף את האחר. לכן גם את הדוחות החדשים צריך לפרש לפי נתוניהם, ולא על סמך כותרת כללית על הצלחת השיקום.
עבור משפחות שמטיילות לאורך הגדה, הסיפור הזה לא חייב להישאר מקצועי. אפשר ליהנות מתצפית בציפורים מבלי להתקרב לקינים, ולהניח לצבים להמשיך בשגרת חייהם בלי להאכיל או להפריע להם. אם מבחינים בהזרמה חריגה או במפגע, העירייה מזמינה לדווח למוקד 106. זו דוגמה לדרך שבה הציבור הוא לא רק צרכן של הפארק, אלא גם שותף לשמירה עליו.
כשמסתכלים על נחל לכיש היום, קל יותר לראות את הטיילת מאשר את עבודת הניטור שמאחוריה. אבל אחרי שלושים שנות שיקום, המבחן אינו רק אם אפשר לשוט או לשבת ליד המים. המבחן הוא האם המידע על מצבם נגיש, עדכני ומובן, והאם המערכת האקולוגית תוכל להמשיך להתקיים לצד העיר שעוטפת אותה.
אקי בן שחר הוא כותב ועורך את "מאחורי הכותרות", מיזם תוכן עצמאי העוסק באקטואליה, חברה, ביטחון, כלכלה ונושאים ציבוריים מזווית פרשנית ואישית.
