ההיסטוריה האנושית רוויה במלחמות, אסונות וסבל. עבור העם היהודי, תולדותיו שזורות בפרקים של רדיפה, גלות ואתגרים – וכך גם ימינו. על אף הקדמה, הטכנולוגיה והקדמה הרפואית, נדמה שהעולם עדיין מתמודד עם אותם דפוסים – שנאה, פילוג, ופחד.
על פי חכמת הקבלה, זה לא מקרי. המציאות , על שלל גילוייה הקשים, נועדה לעורר אותנו. לא כדי להכאיב או להעניש, אלא כדי לשאול את השאלות שעמוק בפנים כולנו שוכחים לשאול: למה אנחנו כאן? מה משמעות החיים? מהו התפקיד שלי בעולם?
לפי הקבלה, הסבל לא נועד לשבור את האדם, אלא לנתב אותו. זהו איתות. קריאה להתעוררות. הוא בא כדי להפסיק את מרוץ החיים השגרתי, ולכוון אותנו למהות. כי כל עוד האדם עסוק רק בעצמו, בהישגים פרטיים ובנוחות זמנית – הוא חי בתודעה מצומצמת. תודעה כזו יוצרת ניכור, בדידות ותחרות.
אבל החיים, ובעיקר הקשיים שבהם, באים ללמד אותנו שהדרך לאושר לא עוברת דרך שליטה באחרים, אלא דרך שינוי עצמי.
האויב האמיתי לא מחוץ, אלא בפנים
מאחורי כל מלחמה, כל משבר חברתי או משפחתי, מסתתר גורם אחד מרכזי: האגו האנושי. זהו הרצון הבסיסי לדאוג רק לעצמי, גם אם זה על חשבון הזולת. זהו הכוח שמפלג, שמרבה שנאה, שמרחיק לבבות. לפי הקבלה, כל הרע שבעולם – תוצאה של פירוד.
האגו עצמו אינו דבר רע. הוא חלק מהטבע ומאפשר התפתחות. אבל כשהוא משתלט עלינו, כשהוא מכתיב את ההחלטות והתגובות – הוא הופך מאמצעי להישרדות לאיום קיומי. זו הסכנה האמיתית.
הקרב החשוב באמת מתרחש בתוכי
חכמת הקבלה מדברת על "מלחמה פנימית" – לא מול צבא או אויב ממשי, אלא מול הנטייה הטבעית לחשוב רק על עצמי. זו מלחמה שקטה, עדינה, אך עקבית. בכל רגע שבו אני בוחר לשים לב לרגשות של מישהו אחר, כשאני עוצר תגובה אימפולסיבית, כשאני מוותר על גאווה – אני מנצח.
הקבלה מציעה כלים ברורים: לימוד חכמת החיים מתוך מקורות עתיקים, יצירת סביבה תומכת שמחזקת ערבות ואחדות, ותפילה – לא במובן הדתי המסורתי, אלא כבקשה פנימית לעזרה לצאת מהטבע האגואיסטי שלי.
איך יוצרים שינוי?
אי אפשר לתקן את העולם לפני שמתקנים את האדם. כאשר אדם מתחיל בשינוי אישי, הסביבה שלו משתנה וכך נוצר אפקט הדדי שמחלחל לחברה כולה. ב "קבלה לאם" מלמדים שאין זה משנה כמה הסכמים פוליטיים נחתמו – כל עוד בני האדם מונעים מאגו, השלום יהיה זמני. השינוי חייב להיות מהשורש – שינוי בתפיסת האדם את עצמו ואת מקומו בעולם.
בחירה בשינוי – עוד לפני שהחיים מכריחים
אנחנו יכולים לחכות למשבר הבא, למלחמה הבאה, למכה שתעורר אותנו – או לבחור להשתנות עכשיו, מרצון. לשאול את עצמנו: מה באמת חשוב לי? האם אני רוצה חיים של ניכור או חיים של חיבור?
התשובה היא בידיים שלנו. לא של ממשלות, לא של צבאות – שלנו. וזה אולי נשמע פשוט, אפילו נאיבי – אבל דווקא הפתרונות הפשוטים ביותר הם אלה שדורשים אומץ, כנות, ולב פתוח.