״אלה ימים קשים, כואבים ומטלטלים במיוחד, ולכן, בפתח דבריי אני מבקש לשלוח מכאן תנחומים, בשם העם כולו, למשפחות מנחם, שרם, ופקטור, שעולמן חרב עליהן אתמול כשיקיריהן האהובים נפלו ברצועת עזה. יהי זכרם ברוך.
אני מגיע לכאן מביתה של משפחת בירן. סרן רועי בירן, מפקד צותת בגולני, איש הגליל, שנפל בעזה. כשסיפרתי שאני בדרך אליכם ביקשו אביו דובב ואמו תהל לאמר לכם שרעי האמין בכל ליבו שהוא נלחם כדי להשיב את החטופים הביתה הם סיפרו שחבר קרוב שלו ושל המשפחה – סרן אילי עדני, מפקד צוות במגלן נפל בשבעה באוקטובר בכפר עזה. איזה מעגל מצמרר. יהי זכרם ברוך.
המעמד המרגש הזה, פוגש אותנו במקום שקרוע בין חיים ואובדן החיים; קרוע בין התקווה, הגאווה ורגעי השמחה – שהיו מנת חלקכם לפני שבעה באוקטובר; לבין היגון והאבל התהומיים שהטבח הנורא – שלקח מכם את היקרות והיקרים הללו – הותיר בלבבות. האנדרטה הזו, הציון דרך הזה, מספר את הכל. בשנה הבאה נציין שבעים וחמש שנה לעלייתכם לקרקע – כאן בכפר עזה. שבעים וחמש שנים של הפרחת שממה, שבעים וחמש שנים של "אף על פי כן", שבעים וחמש שנים של בניין, של חיים, של חזון ואידיאלים, התעקשות וגבורה, ציונות וקהילה. קשה להפריז בגודל חשיבותו של הקיבוץ המופלא הזה שהקמתם כאן, ואין עוררין על גודל השפעתו על החוסן שלנו, על הסיפור הלאומי שלנו ועל יופיו המיוחד, והאהבה העמוקה שמתגלגלת בין שביליו.
אהבה שהפכה את המקום הזה לגן פורח, לבית חי, ולגבול שהיה איתן עד השבעה באוקטובר. ובה בעת תבעה מחירים גבוהים כל כך מדממים, פוצעי לב ונפש, לאורך שנים. ״תבנית נוף מולדתה של קהילת שער הנגב״, כך תיאר חברנו האהוב אופיר ליבשטיין זכרו לברכה את המקום הזה; המקום שממנו אתם מבקשים – בעת הזאת – להיוולד מחדש, להעמיק שוב שורשים, לשוב אל עורקי החיים של חבל הארץ הזה, להפריח שוב את הנגב ואת הקהילות הנחושות ומעוררת ההתפעלות שקבעו בו את ביתן.
כמעט שנתיים חלפו מאותו יום נורא, ובדרך למעמד המרגש הזה נזכרנו מיכל ואני בעוד ועוד ועוד מאותם רגעים שחווינו אתכם מאז. נזכרנו במפגשים אתכם – ממש בראשית המלחמה, כשרק הגעתם – תחת עננת השבר הנורא – למלון בשפיים. נזכרנו בהלווית ההמונים שוברת-הלב, של אופיר ליבשטיין האהוב, היקר, המנהיג והחבר; וכמובן נזכרנו באזכרה שקיימנו – ביום השנה לנפילתו. נזכרנו בתערוכה המדהימה בשפיים – שאת הצגתה ליווינו מקרוב: ונזכרנו איך התפעמנו, ממש התפעמנו, לראות את המוחשיות של הזיכרון, את הבעלות שלקחתם על הזיכרון – שלכם, של יקיריכם, את הסיפורים האישיים, את הכאב, את החיים ואת אובדנם, את הטלטלה האיומה, ואת הגעגוע שאין לו סוף.
נזכרנו בביקורים החוזרים ונשנים בשכונת הצעירים שנחרבה ונשרפה, ונזכרנו במעמד ההנצחה וההוקרה שקיימנו בבית הנשיא בו העלינו על נס את גבורתם וזכרם של שלושת החטופים שמותם טלטל מדינה שלמה: סאמר אל-טלאלקה, ושניים מחטופי כפר עזה, מדיירי שכונת הצעירים – אלון שמריז ויותם חיים. נזכרנו בחברות ובחברים שצברנו לאורך השנים, כאן – בכפר עזה; ברגעים המשמחים כל כך שחווינו יחד, וברגעי השכול והאבל המרסקים, שאין עליהם מנחם. נזכרנו בספר התמונות המרגש של כפר עזה – שניצב במבואת בית הנשיא – עד שתשובו לנוף מולדתכם, מקור אמונה וכוח לכל הפוקדים את משכן נשיאי ישראל. אין מילים שיוכלו לתאר את האהבה שלנו לקיבוץ הזה ולאנשיו; את הערצתנו לכוחות שלכם, לערכים שלכם, לדמותכם – שהיא פניה היפות של המדינה.
ברקע ההערכה העצומה שלנו אתכם, ודווקא כאן, דווקא עכשיו – כנשיא מדינת ישראל – אני מרכין ראש בפניכם ומבקש מכולכם, בשם מדינת ישראל – סליחה. סליחה שמדינת ישראל לא הגנה עליכם, על בני ובנות משפחותיכם ועל קיבוצכם. סליחה שמול מפלצות האדם נאלצתם לעמוד לבדכם. סליחה על שבאותו יום ארור לא היינו כאן בשבילכם. סליחה על המחדל וליקוי המאורות שבעטים שילמתם, ושילמנו כולנו, מחיר נורא כל כך. דעו לכם – האומה הישראלית כולה, מוסיפה להתאבל, יחד אתכם, על האסון הנורא, ומחויבת לעמוד לצידכם – בכל המובנים! – בתהליך השיקום, התיקון, הצמיחה והתקומה של הקהילה המופלאה שלכם.
אסור שיהיה לאיש ולו צל של ספק: תהליכי התיקון הללו מוכרחים לעבור דרך הקמת ועדת חקירה ממלכתית, עצמאית ובלתי תלויה, שתאפשר לנו להעמיק בכל מה שהוביל למחדל ולאסון הכבד. ומעל הכל, חייב להיות ברור לכולם שהתקומה והשיקום של מדינת ישראל כולה קשורים בעבותות בהשלמת המשימה העליונה והקריטית: השבת כל החטופים בדחיפות ובבהילות לנוף מולדתם, בהם כמובן בני כפר עזה – גלי וזיוי ברמן. כבר קרוב לשנתיים שפניהם של גלי וזיוי חקוקים על לוח לב העם כולו. כולנו חרדים ודואגים לתאומים המופלאים, עם העיניים הטובות והנדיבות, עם הלב הענק, עם החיוך החברי והמאיר. כולנו גם מביטים במשפחת ברמן היקרה בהערצה – בטליה, בדורון, בלירן ועידן. במכבית וכל המשפחה. בעוצמה, בתקווה, באמונה של המשפחה המופלאה הזאת, לכל אורך המאבק הצודק כל כך, הקיומי ממש – להשבת גלי וזיוי הביתה.
גם כאן, במעמד המקודש הזה, אני מבקש – בשם העם כולו – לאמץ אל הלב את משפחת ברמן ואת כל משפחות החטופים. אין דרך לתאר את הגיהנום שהן עוברות, אין דרך לתאר את הייסורים, החרדה, הדאגה. עם שלם – אני מדגיש: עם שלם – רוצה את הבנים שלנו בבית בדחיפות. אנחנו בימים קריטיים של משא ומתן, שבהם כל אחת ואחד מאיתנו מחכים בנשימה עצורה להסכם שישיב סוף-סוף את בנינו הביתה. ברגעים האלה צו מקודש עומד לנגד עינינו, חובה מקודשת של מדינה לאזרחיה: להשיב את כולם לנוף מולדתם. את כולם. עד האחרון שבהם. כל אחד מהחטופים – הוא מקרה הומניטרי!
אני מחזק את ידי צוות המשא ומתן שלנו שפועל בשעות אלו ממש, ואת כל מי שעוסקים במשימת השבת הבנים – בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים. אני קורא להם, ובעיקר למקבלי ההחלטות: השיבו אותם הביתה. השיבו אותם אלינו. בשעות אלה – של משא ומתן אינטנסיבי – אסור לבזבז זמן! אסור להתעכב! אין שום סיבה לדחיות! צריך ללחוץ על הדוושה בכל הכוח ולהביא כבר את ההסכם המיוחל! אני מתחייב בפניכם – נשות ואנשי כפר עזה – ברמה האישית ביותר: לא לנוח ולא לשקוט, עד שכולם יחזרו הביתה.
אני מודה לכל מי שעמלו על הקמת האתר החשוב הזה, ובראשם למועצת שער הנגב ולעומד בראשה – ידידי, אורי אפשטיין – בן גאה של כפר עזה; ולרשות הניקוז שקמה-בשור בהנהגת ד״ר נחמיה שחף. יחד אתכם אני מתפלל לרפואת הפצועות והפצועים בגוף ובנפש; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל; לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה.
מי ייתן והשביל הזה יהיה אבן פינה עבורנו, לבניין עדי-עד – שיסודותיו הם אמנם זיכרון וכאב, אך בליבו קומות ונדבכים עד אין-קץ של תקומה, של נחמה ושל תקווה; של העשייה הציונית הנחושה, המאמינה, המפעימה – שהיא הנשמה של כפר עזה. אין לי צל של ספק: מכאן, מכפר עזה, תבוא בשורה למדינת ישראל כולה. "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים", כפי שכבר נכתב, ואתם – יקירותיי ויקיריי – תמשיכו להיות לנו מקור של אור, שיביא אלינו ועלינו את אותם ימים אחרים.
יהיו נשמותיהם של חללי כפר עזה לאורך השנים, ושל כלל נרצחי ונופלי שבעה באוקטובר והמערכה הקשה, צרורות בצרור החיים לעד, ויהי זכרם חקוק על לב העם לדור דור.״
