״בתנ״ך לא נמצא אף פעם הביטוי המשובש השגור בפי בני דורנו – לרדת לנגב. בתנ״ך עלו הנגבה״. כך העיר בתבונה גדול חסידי ואוהבי הנגב, ראש ממשלתנו הראשון דוד בן גוריון, וכך זוכים כעת לעשות גם אנחנו – לעלות הנגבה, ולחזות כאן במפגש פסגה של הנהגה חברתית וחינוכית מרשימה.
אני מברך אתכם – מקבלות ומקבלי אות המופת החברתי של כנס שדרות לחברה וחינוך, ומחזק את ידיכם בהמשך העשייה. אני מבקש לציין במיוחד את בתאל גרבי – מנכ״לית ערכים בספורט, שפועלת, יחד עם צוות בית הנשיא, ליצירת חוסן חברתי דרך ספורט, כחלק מהמיזם הלאומי שהקמתי, שנקרא "מחליפים מילה – יוזמות הנשיא למחר ישראלי משותף".
יקירותיי ויקיריי; ערב היום ה-600 למלחמה, אני מבקש לפנות אליכם ודרככם לעם כולו להתכנס יחד אתכם – בזיכרון, בתפילה ובזעקה. זיכרונם של בנותינו ובנינו שנרצחו ונפלו במערכה; תפילה לרפואת הפצועות והפצועים בנפש ובגוף, ולהצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון; וזעקה, זעקה שקורעת שערי שמים, לשחרורם הדחוף של אחיותינו ואחינו, בשר מבשרנו, שנתונים בצרה ובשביה, בידי מרצחים ארורים, כבר 600 ימים.
לפני 600 ימים אויבינו קמו עלינו לכלותנו. באותו יום ארור – וכתוצאה של ליקוי מאורות נורא, מהכישלונות הגדולים ביותר שידענו – פלשו אל בתינו, יישובינו וקהילותינו – ופרעו וטבחו בנו – מפלצות האדם, טרוריסטים רצחניים, חסרי עכבות, חסרי אנושיות, חמושים היטב מכף רגל ועד ראש.
בעל כורחנו יצאנו למלחמה הזאת – במספר חזיתות, קרובות ורחוקות. מלחמת אין ברירה. המטרות עמדו ועומדות לנגד עינינו מאז: השבת כל החטופים, והשבת הביטחון המלא לכלל תושבי ישראל, על כל המשתמע מכך. המערכה הזאת, שהתחילה ברגע שפל עמוק כל כך, טראומטי כל כך, גם חשפה באחת – בחזית ובעורף – את האור הגנוז הישראלי. את עמנו המופלא. את רוח ההתנדבות והערבות ההדדית; את אהבת האדם, אהבת העם והמולדת, אהבת החיים.
600 ימים לתוך המלחמה, ואנחנו ניצבים ברגע מפתח. רגע קריטי ברמה הלאומית. בראש ובראשונה מדובר ברגע קריטי עבור אחיותינו ואחינו החטופים. החטופים חייבים לחזור. זו לא שאלה, זה לא נושא לדיון, וזו לא התלבטות. מדובר בקונצנזוס מלא בעם. החטופים חייבים לחזור בדחיפות עליונה. החיים והחללים. בשם העם כולו אני מאמץ אל הלב את משפחות החטופים – שנתונות בגיהנום מתמשך; ופונה מכאן אל אחינו שבידי המרצחים בהתחייבות לאומית ברורה: לא ננוח, לא נשקוט ולא נוכל להירפא עד שתחזרו אלינו. כולכם – עד האחרון שבכם!
אנחנו מתמודדים עם אויב מר ואכזר, אויב אנטי-אנושי. אין לי, ואין לנו, שום ציפיות מאויב כזה. להיפך. מפלצות האדם החמאסיות כבר הוכיחו שוב ושוב שפשעים נגד האנושות הם מנת יומם. אגב, גם נגד עמם שלהם. הציפיות היחידות והמוצדקות של העם בישראל הן ממדינת ישראל ומהנהגתה – לפעול בכל הכוח ולנקוט בכל הצעדים הנדרשים על מנת להביא את החטופים הביתה.
אני קורא מכאן למקבלי ההחלטות: זה רגע קריטי בקורותינו כעם. זה הרגע ליזום, להעז, לעשות עוד צעד ועוד צעד, לפעול בכל דרך שתביא אותם הביתה, עד האחרון שבהם. כפי שעשיתי לא-אחת לכל אורך המלחמה וביתר שאת בתקופה האחרונה – בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים, אני קורא מכאן למנהיגי הקהילה הבינלאומית – למדינות המערב ולמדינות ערב – שחלקן נותנות בית חם ומחבק לבכירי חמאס: זה הזמן להפעיל את כל הלחצים על חמאס.
זה הזמן לעמוד יחד – בחזית אחת – ולהביא להשבת החטופים, ולפתיחת פתח לעתיד טוב יותר עבור כולנו. אני שב ואומר את שאמרתי למנהיגים בכל רחבי תבל: חמאס הופכים כל ויכוח בינינו לבין בעלות בריתנו לעילה נוספת לגרירת רגליים. מי שחפץ בשינוי המציאות, מי שחפץ בסיום המלחמה – צריך, לפני הכל, לעמוד לצד ישראל בחזית אחת, נחושה, בלתי-מתפשרת, ולדרוש מחמאס את שחרור החטופים בדחיפות, כל אחת ואחד מהם.
רגע המפתח שבו אנחנו ניצבים היום נוגע גם להתנהלות המלחמה. טובי בנינו ובנותינו מחרפים את נפשם, יום-יום שעה-שעה, למען החטופים ולמעננו; למען חיינו, למען קיומנו. יש לכוחותינו הישגים עצומים בזירות השונות. כנשיא מדינת ישראל, בשם העם כולו, בשם המדינה כולה – אני מבקש להצדיע בהערצה לחיילים ולחיילות בחזית, למפקדיהם, ולכל אנשי כוחות הביטחון.
למי שהותירו מאחור חיים, בית, משפחה, פרנסה, לימודים; למי שמקריבים כל כך הרבה למעננו; למי שעבורם ההגנה על מדינת ישראל היא ממש לא נטל, אלא זכות עצומה. מדינת ישראל חייבת לכם חוב עצום, ועליה – עלינו – לגבות ולתמוך אתכם, ובכם, בכל מובן, בכל דרך ובכל משאב שעומדים לרשותנו.
אני מבקש להביע הערכה עצומה למשפחות אנשי הקבע והמילואים, שנושאות על גבן מדינה שלמה וראויות גם הן למלוא התמיכה. אני מתפלל לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות האהובות, ולרפואת הפצועים בגוף ובנפש. אני מרכין את ראשי בפני מי ששילמו את המחיר היקר מכל, ומזכיר את הצו עליון שמוטל עלינו: להיות ראויים להם ולבנות לנו עתיד של מעבר למלחמה. עתיד של מציאות אחרת – עבורנו וגם עבור שכנינו. עתיד של היום שאחרי. טבעה של מלחמה שהיא מביאה איתה כאב, סבל ויגון – אצלנו, ולהבדיל – גם אצל שכנינו.
שיהיה ברור: אנחנו יודעים עד כמה בנינו ובנותינו מוסריים; אנחנו מכירים היטב ומקרוב את המאמצים העצומים של חיילינו ומפקדיהם למנוע פגיעה בחפים מפשע, ואת האחריות הכוללת של חמאס לכל מוות כזה; ובד בבד, הערכים האנושיים, הישראליים והיהודיים שלנו מעוררים בנו עצב, עצב אמיתי, על כל חף מפשע שסובל ושנפגע.
אחיותיי ואחיי; אלפי בנות ובני משפחות שכולות פגשתי מאז ראשית המלחמה. שני נושאים נשזרו בדבריהם של רבים מהם. ראשית, המשפחות השכולות, ולא רק הן, זועקות לחקירת מאורעות שבעה באוקטובר ומה שהוביל לכישלון ולטבח הנורא. כאמור, הן לא לבדן בזעקה הזו. לכולנו ברור שכאומה חפצת חיים אנחנו חייבים לחקור זאת באופן מעמיק ומקיף ביותר, שגם ייתן קול לנפגעי הטבח – מכל השקפה ועמדה.
לכן, אני שב וקורא לחקירה מקיפה ויסודית; וחוזר על עמדתי שיש לעשות זאת באמצעות ועדת חקירה ממלכתית. אין זה סוד שהצעתי שורת הצעות שמטרתן ליצור דיאלוג ולבנות אמון והסכמות רחבות שיביאו עימן את כינונה המהיר של הוועדה. אני קורא לכל הנוגעים בדבר להתגבר על יצריהם, לשבת על המדוכה, לפתור את המשבר ולהתניע את החקירה.
שנית – שנאת החינם בתוכנו. שנאה הרסנית, מאיימת ומסוכנת. ראינו קצת מזה לפני בשעות הקודרות בדיוק כשפגשתי רונית ואודי בכר – הוריו של רב-סרן אופק בכר ז"ל, שנפל לפני שבעה חודשים בקרב בלבנון. אני עדיין שומע בתוך ראשי את קולו של אודי – האב השכול, המיוסר, הכואב – שסיפר לי על דברים שאמר בנו לחייליו בנאום מרגש שהם חלק משרשרת ההיסטורית של עמנו, לפני שיצאו לקרב ואז פנה: "בשביל זה אופק שלי נפל?! בשביל שהם יריבו ביניהם ויהרסו את המדינה?!".
אני אומר לכם בכנות: לעם ישראל פשוט נמאס. נמאס מהתרבות הקלוקלת של מאבקים פנימיים בלתי-פוסקים. נמאס ממי שמובילים אותנו לתהומות של קיטוב ופלגנות. נמאס ממי שהולכים כל היום אחד על הראש של השני. אני, כמו רובו המוחלט של העם, סבור שהרבה מן המחלוקות הללו ייפתרו אם רק ישכילו הצדדים השונים לשבת סביב שולחן אחד, בכבוד, בהקשבה, בלב שלם ובנפש חפצה. אם הם רק יגלו אחריות לאומית ויחליטו, יחליטו באמת, למצוא את דרך המלך שתוציא אותנו מהמשבר, תפסיק את הטלטלה המאיימת על קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותשמור על ערכינו כעם וכמדינה.
הגיע הזמן לתת מקום לקולו של הרוב המוחלט והדומם. הרוב שסולד מקריאת למלחמת אחים. הרוב שסולד סלידה מוחלטת מהביטוי "בוגד" או "אויב" שכבר הביא אותנו לאסון ואני מזהיר מפניו. הרוב שסולד מקריאות לאי-ציות לחוק ולפסיקות בית המשפט.
אני חוזר על קריאתי הנחרצת: עצם המחשבה, עצם האמירות, שקוראות להפרת חוק ולאי-ציות לפסיקות בית המשפט הן אסון לדמוקרטיה הישראלית ולריבונות הישראלית. הטלת רפש בצה"ל ומפקדיו היא לא דרך לפתרון, העלאת קונספירציות על בגידה היא לא דרך לפתרון, קריאות לסרבנות, למרי או להפרת חוק – גם אם הן נשענות על כאב עמוק, גם אם הן נובעות מדאגה פטריוטית ועמוקה לעתיד המדינה – הן בשום פנים ואופן לא הדרך לפתרון.
600 ימים לתוך המלחמה, ואני חש שאנחנו נמצאים בנקודת מפנה. נקודה שבה – על בסיס החובה העליונה להשיב את החטופים ולהשיג את מטרות המלחמה, עלינו לעבור מהשלב שבו אירועי העבר מכתיבים את ההווה שלנו, לשלב שבו העתיד שאנחנו מבקשים לעצמנו – הוא שייתן את הטון. עלינו לעבור לשלב התקווה. התקווה הזאת לא רחוקה. אנחנו רואים אותה סביבנו כל הזמן.
יש כאן עם מופלא, יש כאן דור מופלא – בקנה מידה היסטורי – שפועל יחד לעשות כאן טוב; שפועל יחד לשנות את המציאות; שמתווה לנו יחד נתיב לתקווה. נפלה בחלקנו זכות גדולה, מכוננת – לבנות מחר ישראלי חדש ומשותף לכולנו; דווקא מתוך השבר הגדול. כמו שכתב סרן דניאל מימון טואף (Toaff) ז״ל במכתב האחרון שהותיר אחריו, לפני שנפל בקרב בעזה: "אנחנו נמצאים ברגע היסטורי שיזכרו לדורות. ואנחנו זכינו לקחת חלק בהיסטוריה הזאת… עכשיו תורנו להיות אלה שלוקחים אחריות על העם". המחר הישראלי המשותף הזה הוא לא חזון אמורפי. הוא כבר כאן, גם אם קשה להבחין בו לעיתים. הוא נוכח – באנשים, במשפחות, בקהילות. הוא נוכח באומה הישראלית המדהימה. הוא נוכח, והוא מפעים, והוא מעניק לי, אחיותיי ואחיי, תקווה – תקווה עד אין קץ: שהחטופים יחזרו אלינו במהרה, ושכמו שהשם נתן עוז לעמנו, השם גם יברך את עמנו בשלום.
אני מודה לכל מי שעמלו על הכנס החשוב הזה: לידידי עוזי דיין – נשיא ומייסד הכנס – שלא מפסיק ליזום, להפתיע ולחדש; למנכ"ל הכנס – שי בן יעיש – שעוסק כבר שנים בעשייה ציבורית מבורכת; למכללה האקדמית לחינוך על שם קיי בבאר-שבע – בהובלתם של נשיא המכללה – פרופסור אריה רטנר והמנכ"ל משה שולץ – שלפני חודשים ספורים ציינו 70 שנה לפעילותה המרשימה ואני מאוד מעריך אותה ואת פעילותה; אני מודה לידידי, שר החינוך יואב קיש ומשרד החינוך ואנשיו; למועצה הלאומית להתנדבות, לחברות וחברי הוועדה הבוחרת, להתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל, ולכל מי שנוטלים חלק בכנס החשוב הזה. תודה לכולכם, עלו והצליחו.
