הומאופתיה לילדים עשויה לתת מענה לבעיות רפואיות, התנהגותיות, התפתחותיות, רגשיות ונפשיות בגילאי ינקות, ילדות ובגרות שונות שהרפואה הקלאסית לא פותרת לאורך זמן או למעשה אין לה מענה תמיד. כאשר מדובר על מחלות ונגעים שונים המציקים לילדים באופן כרוני ואינם נעלמים, . כאשר אלוהם מחריפים או כאשר הפתרון המוצע הינו תרופתי, ניתוח או פולשני אחר הרי שכדאי לשקול פנייה אל טיפול הומאופתי לילדים. התורה דוגלת בראיית כל האדם, ובמקרה הזה הילד, כאחד שלם ורוצה להבין מאיזה מקום מגיעה המצוקה הספציפית. "טלי לוי" מתמחה בטיפולים הומאופתיים לכל המשפחה וניתן לפנות אליה לקבלת מידע וייעוץ.
הומאופתיה לילדים – טיפול ספציפי לכל תופעה
הומאופתיה לילדים בוחנת את מכלול חייו של הילד. את ההיסטוריה, מערכת היחסים שלו במשפחה, בחברה, בלימודים, בגן ועוד, כמו גם הבנת המקום של האימא עליו בזמן ההיריון והלידה. התשאול הינו כללי ונוגע בנושאים שונים עם התעכבות על אלו העלולים להתגלות כבעיתיים. הסיבות להגעה למטפל יכולות להיות מגוונות כמו: כאבי בטן וסיוטי לילה, תולעים בפי הטבעת, הרטבה בגיל 7, ציפורן חודרנית, התקפי זעם וקנאה, הוצאת שיניים, הפרעות שינה וראש נטוי ועוד. בעת התשאול שלו ושל הוריו עלול להתברר כי המקורות לתסמינים אלו ואחרים עלולות לשבת על מצוקות וטראומות שונות אשר הביאו לאותה פתולוגיה.
מהלך הטיפול
הטיפול נעשה בסדרת מפגשים. הראשון הינו ארוך מהאחרים בגלל התשאול. מספר הטיפולים נקבע על פי הצורך ולרוב מדובר על תהליך טיפולי. ככל שהולכת ועולה רמת הבריאות של הילד כך גם המפגשים הולכים ומקבלים מרווחים גדולים יותר. בסיום התשאול מותאמת לתינוק או לילד הרמדי לה הוא זקוק (תרופה הומאופתית), מדוללת ובריכוז נמוך. לילד נאמר לא פעם שהוא מקבל סוכריות קסם, והמדהים יותר לגלות הוא שילד יודע להרגיש בשינויים שהוא חווה, ובפעם הבאה כשמופיעה תלונה כזו או אחרת, הוא יודע, גם בגיל 3, לבוא ולבקש ליצור קשר כדי לקבל את אותם סוכריות קסם שוב. הסוכריות הינן מתוקות וניתנות למציצה.
שירות מקצועי
מומלץ לקבל טיפול אצל "טלי לוי" המתמחה בטיפולים הומאופתיים לכל המשפחה. היא מכירה את עולם הילדים ותדע להכין ולנתב את הטיפול ספציפית לכל אחד ולכל מקרה. היא בעלת ידע רב המגיע מלימודים, התמחויות והשתלמויות לאורך שנים, וכן, בטיפולים מורכבים ומוצלחים בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. היא תעניק מכישוריה המוכחים לכל אחד. כל טיפול ילווה עם יחס אישי להורים ולילדיהם היקרים כאחד.
תיאורי מקרה מתוך הקליניקה
מקרה ראשון
היא מתוקה אמתית הקטנה הזו, סובלת מדלקות אוזניים. אבל במה לטפל באוזן?? כבר ניסו.. קיבלה אנטיביוטיקה פעם ועוד פעם ועוד פעם.. לא בדיוק צלח. הדלקת עקשנית, חוזרת שוב ושוב..
אבל אז הם החליטו להגיע איתה לטיפול הומאופתי. היא בת שנה וחצי, וכמו שאמרתי מתוקה אמתית.
אז האם טיפלתי בדלקת? לא.
האם ראיתי ריפוי בדלקת? כן, ואולי אגדיר את זה נכון יותר "ראיתי ריפוי בילדה ומתוך כך הגיע גם הריפוי של האוזן" (ולא רק אני, גם הרופא העיד שיש שיפור ברור מאז "האנטיביוטיקה" והדלקת אכן נעלמה והאוזן נקייה).
דלקת האוזניים שלה התחילה בכלל אחרי שבני הבית שהו בבידוד והיא קצת הרגישה רחוק מאבא.
תשאול מדויק שידע בדיוק היכן לגעת ומה עבר על כולם בזמן הבידוד הביא לבחירה שלי באותה הכנה הומאופתית מופלאה אשר הביאה לריפוי אצל הילדה.
ולא רק שהדלקת הלכה ונעלמה, היא נתנה קפיצה משמעותית בהתפתחות (דבר שאני רואה אותו כל הזמן בטיפול בתינוקות וילדים רכים בשנים), התיאבון שלה קפץ וסוגי המזונות שלה הלכו והתרחבו (מה שהיה לפני כן הרבה יותר מצומצם).
אז אפשר להסתכל על הדברים דרך חור המחט ולטפל משם, ולתת כל פעם אנטיביוטיקה לכל דלקת שבאה ומופיעה, אבל אפשר גם לבחור אחרת, נכון יותר.
אפשר להסתכל על הדברים מבעד לעדשה גדולה ורחבה, כזו שמראה לי את כל הממדים שבך, שמלמדת אותי מי האדם שיושב מולי באמת, עדשה שמאפשרת לעשות זום כשצריך, להתרחק שצריך, והכי חשוב אולי כמטפלת לדעת מתי לפקס ומת להשאיר את הדברים קצת יותר לוטים בערפל (לגעת, לא לגעת…) ומתוך כך להגיע להבנה אמתית של מה דורש ריפוי באמת.
רק מתוך אותה הבנה שלמה הצלחתי להתאים לאותה קטנטנה את הרמדי שהייתה זקוקה לה, ואכן הדברים הורגשו בצורה ברורה ומהירה.
תנו לילד שלכם לגדול נכון, לצמוח, לבטא את עצמו, את הכישורים שלו, את היכולות שלו.. וזה יקרה עם הומאופתיה. לגמרי! ואתם? אתם רק תהיו לצדו ותלוו במקום הכי אוהב שלכם.
מקרה שני
הוא בן 8, חמוד, וסובל מתסמונת טורט.
"הוא סובל מטיקים מזה כשלוש שנים. זה יכול להיות טיקים קוליים, חזקים, משיכות באף, הזזה של הרגל, כל מיני סוגים וכל פעם זה בא והולך בעקבות לחץ. כשהוא בלחץ זה קורה. הוא מאוד מוכשר ומנגן בתזמורת, יש לו הרבה קטעים של סולו וכל פעם כשהקבוצה מתכנסת לחזרה או כשיש הופעה והוא צריך להוכיח את עצמו הטיקים מתגברים. גם בבית הספר כשיש לחץ או חומר חשוב ללמוד למבחן או כשדורשים ממנו משהו והוא רוצה להוכיח אחריות, תמיד יופיעו טיקים. לקחנו תרופות משתיקי מוח אני קוראת להם, לקח לי זמן להבין שזה לא נכון והפסקנו עם זה לגמרי אחרי חצי שנה. עכשיו כמו שאת שומעת זה לא בפול גז בלי הפסקה, זה יכול להיות כל 5 שניות… יכולה להיות מילה שהוא אומר, כל מיני דברים…הוא מרגיש שהוא חייב לשחרר את הטיקים, והוא יעשה הכל כדי לשחרר את זה, גם אם זה במקום שלא נעים לשחרר אותם. מעבר לזה, בבית קשה לו להתנהל מול האחים שלו, הוא צועק לא פעם כשהם מבקשים משהו וקשה לו לעצור את עצמו. סובל מפחדים ברמה שמפחד לעבור מחדר לחדר בלילה כשחשוך, ותמיד יעדיף להיכנס למקלחת שלנו ולהתקלח אצלנו".
ומעבר לפרטים שעלו, שמעתי, הקשבתי, בחנתי, ובעיקר הרגשתי אותו ואת האימא עם הסיפור שלה גם בתקופת ההיריון והלידה. ואז התאמתי לו את הרמדי שהוא זקוק לה. כמה סוכריות קטנטנות למצוץ מתחת ללשון, זה הכל…
הוא נוטל 3 גרגירים קטנטנים מתחת ללשון ואני רואה אותו היום, חודש אחרי.
והעדכון היה פשוט מרגש:
"בלי עין הרע ברוך השם קסם, קסם…
כי מאז אין טיקים, פשוט, כלום… היו מצבים שאנחנו יודעים שמביאים אותו לטיקים והפעם פשוט זה לא היה.
והוא מוסיף:
"נראה לי שאני פחות עצבני.. אם עד הטיפול הייתי מתעצבן אז היום ממש פחות. אני חושב שאחים שלי כבר פחות מעצבנים…
האימא – "נכון, הם בדרך כלל רבים פיצוצים, ריבים, דחיפות, צעקות, והחודש הזה זה ירד משמעותית. יכול לומר שזה ירד ב- 40% לפחות. להתקלח הוא כבר הולך להתקלח במקלחת של כל בני הבית, לא מחפש להגיע רק אלינו, וגם לא שמעתי אותו מתלונן שמפחד לעבור בחושך מחדר לחדר. באמת היה שינוי מדהים.
מכירים מישהו שסובל מתסמונת טורט? סיפרו לכם שרק כדורים יכולים לעזור?
אז תנו לי להפתיע אתכם, הומאופתיה יכולה לחולל קסמים…
בסך הכל הילד היה אצלי בטיפול כחצי שנה בצורה רציפה ולאחר מכן במקרים שדרשו זאת במרחקים הרבה יותר גדולים.
מקרה שלישי
בן 4 חודשים פלוס. רזה מאוד וקטן לגילו.
אלי הוא מגיע כשהוא סובל מגלדים גדולים של קשקשים על ראשו.
"כל קשקש שנופל נופל עם חתיכות של שערות, ופחדתי שהוא יתחיל להקריח. הקליפות ממש רופפות" אומרת האימא.
"הוא ישן יחסית טוב, אבל זה בתנאי שאני מרדימה אותו בזמן. אם הוא עובר את הזמן צריך לנענע חזק את העגלה כדי שהוא יפסיק לבכות ואז הוא נרגע ונכנס לשינה. הכי חשוב לתפוס אותו בזמן, כי אז מתבלבל ולא נרדם בקלות".
מסרב לבקבוק, מוכן לקבל רק חלב אם. התפתחות איטית לגילו.
אחרי הלידה הקודמת האימא חוותה דיכאון אחרי לידה, הרגישה שלא רוצה לראות אף אחד והתכנסה בתוך עצמה…
אני מתבוננת בילד, מרגישה אותו… הרבה מעבר למילים שעולות בזמן המפגש… ואני ממשיכה לתשאל, לשמוע ולהבין.
"חייב שייקחו אותו על הידיים, ינענעו אותו, רק זה מרגיע אותו, ידיים או עגלה. אם מניחים אותו ישר בוכה… זקוק מאוד למישהו שיהיה איתו. מרגיש לי כאילו הוא לא יודע להסתדר בעולם. מאוד מאוד needy… "
משהו בו כל כך נייח ולא מנסה, לא מתאמץ, לא מתהפך אפילו עדיין. מעבר לרפוי, הייתי מגדירה אותו רפוס…. אבל מה שהכי תפס אותי זה המבט שלו, היה בו משהו מאוד detached, מרוחק, הרגשתי שהוא רואה אותי ומתבונן בי דרך בד עדין עדין, כמו של הינומה… הוא רואה את העולם דרך…
ואז התאמתי לו רמדי. כמה סוכריות קטנטנות שהתמוססו לו בפה.
ואז הגיע השינוי, ולא סתם שינוי.
הגלדים נעלמו כלא היו, אבל מעבר לזה הייתה התרגשות גדולה. לא רק שהוא החל להתהפך ובהמשך לזחול ולעמוד, אלא שהוא הפך להיות ילד מדהים, פשוט מדהים. המעטה שכביכול כיסה אותו, שדרכו הרגשתי שהוא ראה את העולם פשוט נעלם כלא היה. ולא רק אני ראיתי, כל בני המשפחה שמו לב לשינוי המדהים והמרגש…
הוא הפך להיות ילד שובב ומלא חיים, הוא התחיל לעמוד על שלו, לדרוש את מה שמגיע לו, הוא פשוט הפך להיות סוכריה אמתית.
הילד סובל? אתם סובלים בשבילו? מרגישים קושי מסוים אצלו?
רוצים לטפל בו באמת? לא סתם להלעיט עליו תרופות שממילא לא יגעו בשורש הדברים….?
מזמינה אתכם לטיפול אשר ידע לראות את התמונה המלאה ויאפשר לילד הבראה ומיצוי מלאים בע"ה.
מקרה רביעי
מקרה מרגש על ילדה שקיבלה מתנה ענקית לרגל השנה החדשה…
קוראים לזה אהבה… ועם הטיפול ההומאופתי הוא גם מגיע… לא כי היא קיבלה יותר אהבה, אלא כי היא מרגישה עכשיו יותר אהבה.
אהובה בחיק משפחתה. אהבה הכי פשוטה בעולם, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה של אבא ואימא. הכי בנאלי שיש, נכון? מי צריך יותר?
אז משפחה מגיעה אלי עם ילדה בת 12 שחזרה להרטיב מגיל 4 לאחר שנגמלה באופן מלא. הם ניסו כבר מספר סוגי טיפולים אך אף אחד מהם לא צלח באמת.
אני משוחחת על הילדה לכאורה על דברים טריוויאליים, אבל כך למעשה לומדת להכיר אותה. היא משתפת אותי בקושי שלה בהרטבה, בתחביבים, על חברות בבית הספר ועוד.
בשלב הזה האימא והילדה יושבות אצלי ביחד בקליניקה, והאימא מתארת את הדברים שהיא מסוגלת בנוכחות הילדה. את שאר האינפורמציה היא משאירה לשלב מאוחר יותר, בו אשאר רק איתה.
הגעתי לשלב בו אני מבקשת מהילדה לצאת ולהמתין בחוץ ונשארת עם האימא. מבינה שיש דברים שלא יכלו להיאמר בנוכחות הילדה.
"איתה יש לי הכי הרבה מאבקים וקושי, מגיל קטן…מהרגע שהשנייה נולדה, אני מרגישה שהיחס כלפיה השתנה…
כשהיא הייתה לבד היא קיבלה את מלוא תשומת הלב, יתר מכולם, אבל אני מרגישה שאחרי שהשנייה נולדה היחס שלי כלפיה השתנה, ובעיני היא הייתה כבר בוגרת, מגיל צעיר מדי, מגיל שנתיים היא הייתה כבר הגדולה וככה המשכתי להתייחס אליה.
אליה יותר מכולם, קשה לי להביע אהבה כמו שאני מביעה כלפי שאר הילדים.
תמיד שמתי לב שכשהיא חיבקה את האחים הקטנים החיבוק היה מאוד חזק, בהתחלה הערתי לה ואז הבנתי שזה לא במודע שלה…
מרגישה שהיא לא אסופה.. היא יכולה לא להתקלח, לא לסדר את עצמה, אם משהו לא מסודר בבגד לא תשים לב, אלא אם כן אעיר לה על זה. אני מגדירה את זה כלא אסופה, תנועת יד, גם בחוזק הפיזי שלה, מרגישה שהיא מפוזרת וצריך לאסוף אותה, לחזק אותה פנימה, למרכז אותה.
מאוד אימפולסיבית, מהר מאוד תרים את הידיים שלה על האחים שלה..
הדבר הכי קטן שיגידו לה יכול להצית בה כעס, אני מרגישה שהיא כל הזמן במצב של מגננה בבית.
אני יודעת שהיא כל הזמן מקבלת ממני ביקורת, שהיא לא בסדר, שהיא לא טובה מספיק,
מרגישה שההרטבה שלה היא מתוך צורך להרגיש שייכת, חלק מהמשפחה. תחושה שלא רואים אותה באמת, שהיא לא מקבלת את האהבה האימהית וההורית שהיא זקוקה לה".
כשניסיתי להבין מה היה שם סביב גיל 4, בתקופה בה היא חזרה להרטיב, התברר לי שהיה הריון נוסף. אז נכון שהריון תמיד יכול לשמש טריגר, אבל פה האירועים שהיו בתקופת ההיריון זרקו את האימא למקומות קצת יותר קיצוניים.
דווקא עד גיל 4 היא קיבלה את כל תשומת הלב והאהבה שכל זוג הורים ומשפחה מורחבת מחפשת לתת והילדה הייתה כל עולמם, אבל אז פתאום, בתקופת ההיריון השני, דיווחו בחדשות על האירוע של "שריפת הכרמל".
והאימא מספרת: "לא יודעת להסביר את זה, משהו פתאום ניצת בי.. ראיתי חדשות, התמקדתי בשריפה ופתאום נכנסתי למרה שחורה ששום דבר לא גרם לי להתעודד. התחילו מחשבות קשות שהיה לי קשה להתמודד איתן".
לקראת סוף המפגש ישבתי עם הילדה שוב וביררתי איתה איך היא מרגישה מול אבא ואימא.
והיא ענתה: "לפעמים אני מרגישה שהם כועסים רק עלי, במיוחד, ואז זה מרגיש לי שהם לא אוהבים אותי".
המצב של האימא בתקופת ההיריון והמחשבות הקשות שעלו השפיעו על מצבה הנפשי של הילדה והגוף הגיב בהרטבה. רק הסתכלות כוללת שלמה ומלאה הן על הילדה והן על תקופת ההיריון אפשרו לי להבין את התמונה המלאה ולחבר בין הפאזל השלם.
הודיתי לילדה שהיא הייתה מקסימה, והתאמתי לה את ההכנה ההומאופתית לה היא הייתה זקוקה, כמה סוכריות קטנטנות שביקשתי ממנה למצוץ מתחת ללשון ורק לשים לב לתקופה הקרובה, גם מבחינת ההרטבה וגם מבחינת דברים נוספים שיעלו, פיזית רגשית ונפשית.
שבוע שעבר ראיתי אותם לביקורת.
הילדה פתחה בזה שהיא ראתה שינוי ברור בהרטבה. שאם עד הטיפול היא הרטיבה כל יום ובכמות גדולה, אז עכשיו מרטיבה לא יותר מ- 3 פעמים שבוע וגם הכמות עצמה פחתה.
האימא מוסיפה – "אבל מעבר לזה לא ראיתי איזה שהם שינויים".
כשניסיתי לבדוק עם הילדה אם היו דברים נוספים ששמה לב במהלך התקופה הזו, היא הוסיפה
"כן, שהאחים שלי לא כל הזמן מציקים לי".
עוד משהו? שאלתי.
"כן, מרגישה שאבא ואימא יותר איתי".
היא פונה לאימה, מישירה אליה מבט חם ואוהב ומסבירה לה:
"לפעמים הרגשתי שאתם פחות איתי, ועכשיו זה מרגיש לי אחרת. הרגשתי שאתם לא אוהבים אותי, ועכשיו זה מרגיש שכן. אני גם מרגישה שבכל התקופה האחרונה אתם פחות צועקים עלי גם אם אני לא עושה דברים.."
ואז היא מסתובבת אלי ומוסיפה: "כיף לי להיות עם אבא ואימא, מחפשת להיות איתם יותר, זה לא כמו שהיה פעם".
גם הגוף שלי לא יכלו היה להישאר אדיש למילים האלה, לתובנות האלה, שהן היו לא ממקום של טיפול רגשי או התנהגותי, אלא ממקום פנימי שלה, שאף אחד בכלל לא דיבר איתה עליו, מקום לא מודע, שהוא קרה מתוך ריפוי נכון ואמיתי. תחושת צמרמורת חלפה בגופי, מבינה כמה תבונה יש בעולם, כמה חכם הגוף שלנו, וכמה הוא יעבוד קשה ויוציא מחלות ובעיות רק כדי לטפל בעצם במקום אחר, ויכולה לומר באמת ובתמים שאני לא מכירה שום צורת טיפול מקבילה שנושקת למקום שההומאופתיה מגיעה אליו.
תוך כדי שאני שומעת את הדברים מהילדה על המקום הקטן והחדש שהיא זכתה לו, אהבה של אבא ואימא, במקום הכי נקי, הכי טהור, הכי אמיתי, אני מודה לקב"ה שסייע לי להיות צינור של חסד ולאפשר להתחיל את אותו ריפוי מופלא, שייקח אותה למחוזות נפלאים, כבר עכשיו ובוודאי גם בעתיד.
