אם נחזור על דבריו של בנימין נתניהו שנאמרו בציבור ממש לאחרונה, נמצא שהוא בעצמו מודה שמבצע בעזה אכן יקרה – הכול שאלה של תזמון. מכאן שאם נחזור מעט אחורנית, נמצא שבמרץ 2018 החלו האירועים שנמשכו בעקביות לאורך השנה – במשך אפריל, מאי, יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר ואילו בנובמבר כבר החלה הסלמה של ממש, כך ששנת 2019 המשיכה בטבעיות את הרצף האלים – ידעה שלל אירועים חמורים מצד תושבי עזה, אירועים שכללו הפגנות אלימות, טיסנים ממולכדים, יידוי והנחת מטעני חבלה, יידוי רימוני יד, שיגורי רקטות, השלכת בקבוקי תבערה על כוחות צה"ל, ירי ממוקד, עימותים, שילוח בלוני תבערה, בניית מנהרות תת קרקעיות וכדומה, כך שמשעמם לא היה ואילו אווירה מתוחה בהחלט הורגשה.
איפוק לצד דרישה לפעולה
לא מעט קולות צעקה הופנו כנגד הממשלה, ומי שטרח להתעדכן בחדשות, אכן התחבר לתחושת המצוקה שבה שרויים אזרחי עוטף עזה, אנשים בעלי משפחה שאינם יודעים מה יביא יום ואינם מרגישים בטוחים במדינתם שלהם. אנשים קראו חדשות וכתגובה דרשו להפסיק להבליג ולהנחית מכה קשה, אך המציאות היא שהמדינה בחרה שכן להגיב באופן מתון, ומביני דבר טוענים שהחשש היה (ועודנו) להיקלע למתקפה כוללת מצפון ומדרום, כך שהמציאות המורכבת מצריכה מענה חכם, ובמקרה זה מענה חכם יהיה להגיב בזמן הנכון – כאשר אנחנו הצד שבוחר היכן, כיצד ומתי מגיבים.
מלחמת התשה
מאז סוף מרס 2019 ועד אוגוסט 2019 נהרגו על גדר המערכת בהפגנות אלימות כ212 פלסטיניים, ועוד כ 96 איש ברצועה עצמה, כאשר רבים מההרוגים מזוהים עם הפתח, עם החמאס ועם מגוון ארגוני טרור. מכאן שהמצב נפיץ עד מאוד, ונכון להיום לא נראית באופק פשרה, או נקודה שמאפשרת לאפס את המצב, כך ששלוש שנים לאחר הרגיעה שהביא מבצע "צוק איתן" אנו נמצאים בעיצומה של מלחמת התשה, כאשר תושבי הדרום הם אלו שבעיקר אוכלים חול ואילו מדינת ישראל מחזיקה בתפקיד של הצד הסופג. מדוע עד כה אנו בעיקר סופגים כשעומדים לרשותנו האמצעים הדרושים עבור הנחתת מכה נחרצת? ובכן פעולה צבאית משמעותית אינה מבטיחה שיפור ממשי, המצרים לא סייעו לחזור להבנות שנחתמו בצוק איתן ואילו בחירה במהלומה נועזת נפסלה ע"י הקבינט.
פתרון עקיף
מה כן ניתן לעשות? נכון להיום המטרה היא להשיג שקט באופן עקיף, לפעול היכן שמצוי מקור הבעיה. מדינת ישראל חותרת לאיזון מהלך כלכלי שיסייע בשיקום הרצועה, מתוך תפישה שאם תחזור הפרנסה, תושבי הרצועה פחות יפנו זמן לזוטות כגון מלחמה. עם זאת, אבו מאזן עדיין מסרב לקבל סיוע ישראלי – מחזיק בשיקולים כלכליים משלו.
עתה לאחר הבחירות
לאור המתרחש, לרגע אין לשכוח מהתושב העזתי שמצוי במצוקה כלכלית וללא שום תקווה, כך שנכון להיום התקווה האמתית תלויה בתיווך המצרי, אותו תיווך שלקח צעד אחורה כשטילים "הגיחו בטעות" למרכז הארץ. מכאן שמדינת ישראל מראה מוכנות לסייע כלכלית היכן שצריך ואף מבקשת לסייע בהקמת נמל עזתי, כאשר בתמורה היא דורשת החזרת שבויים ונעדרים. עם זאת, עתה כשהבחירות מאחורינו (ונפסיק להיות מוצפים בפייק ניוז), ייתכן שדווקא בחודשים הקרובים הקלפים יעורבבו מחדש ומבצע מדויק ייכנס לתמונה, כך שזהו בדיוק הזמן של העזתים להתחיל להגיע עמנו להבנות.